תואר תחת אש: סטודנטים בזמן מלחמה

---

שנת הלימודים האקדמית של 2026 נראית רחוקה מאוד מהתמונות המוכרות של קמפוסים תוססים ומסיבות סטודנטים. עבור אלפי צעירים בישראל, המונח "חיי סטודנט" הפך לשילוב בלתי אפשרי בין מילואים מתישים, פינוי מהבית וניסיונות נואשים להתרכז בהרצאות זום בזמן שברקע נשמעים הדי הפגזים. הסטודנטים מהצפון מציירים תמונה של דור שלם שנמצא "בין הכיסאות", מנסה לבנות עתיד מקצועי בזמן שההווה שלו רעוע מאי פעם.

אצל איתי אלסקובסקי (26), יו"ר אגודת הסטודנטים בבראודה וסטודנט להנדסה אזרחית בשנה רביעית, המציאות הזו נמדדת במספרים בלתי נתפסים: 480 ימי מילואים במהלך הלימודים. לדבריו, "הקושי המרכזי הוא שחוויתי רק שנה אחת נורמלית". אלסקובסקי מתאר מצבים סוריאליסטיים שבהם המעבר מהחזית לספסל הלימודים קורה בתוך דקות: "היו פעמים שישנתי בלבנון בתוך שיח, ובבוקר למחרת כבר הייתי בהרצאה". למרות הרצון הטוב של המרצים, הוא מודה שהפער הלימודי מצטבר, והשלמת החומר הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית עבור מי שנמצא ב"לופ" של צבא ולימודים. גם עבור ניגסט דגו, סטודנטית למשאבי אנוש בעמק יזרעאל המשרתת כקצינת תקשוב, המדים לא נשארים רק בארון. המילואים הממושכים שחקו את ה"דרייב" האקדמי: "אני עולה לזומים אבל זה לא עוזר, משהו בחשק ירד לי מהלימודים". ניגסט מצביעה על הקושי הנפשי והכלכלי שבחזרה לשגרה פגיעה בפרנסה שהובילה אותה לחזור לעסק הציפורניים שלה באופן עצמאי. לדבריה, המעברים החדים דורשים יותר משיחות עם פסיכולוגים בסוף המילואים. הם דורשים כוחות נפש שקשה לגייס כשמתרגלים למציאות של מלחמה. בגזרה הצפונית יותר, בקריית שמונה, המלחמה יצרה "ערי רפאים" אקדמיות. ישראל משה, סטודנט לעבודה סוציאלית בתל-חי, היה מפונה במשך קרוב לשנתיים. כמי שלומד מקצוע טיפולי המבוסס על אינטראקציה אנושית, המחסור במפגש פנים אל פנים היה מכה אנושה. "מרגיש מדוכדך, מעל 80 אחוז מהסטודנטים עזבו את העיר". עבורו, אי הוודאות הביטחונית והכלכלית דחקה את התואר למקום משני: "הראש כבר לא בלימודים, אני יותר מוטרד מאיך מקדמים את הגליל".

התחושה הזו של "עצירה בחיים" משותפת גם למי שלא גויס בצו 8. דור סולמון, סטודנט לתקשורת בעמק יזרעאל, מתאר מציאות של חוסר מעש כפוי: "מלעבוד בשתי עבודות בנוסף ללימודים, לפתאום לא לעבוד ולא ללמוד בכלל – זה היה קושי רציני". סולומון מדגיש כי, המלחמה לא הייתה רק איום ביטחוני אלא גם איום על ההתפתחות האישית והחברתית, כשהבדידות בבית תחת האזעקות הופכת למייאשת.

הסיפורים הללו מדגישים כי הסטודנטים של 2026 הם "דור בקיפאון". למרות רוח הלחימה וההצהרות של איתי אלסקובסקי שימשיך לשרת "עד שלא יישאר חיזבאללה", נשארת השאלה הפתוחה: מה יהיה המחיר של השנים האבודות הללו? בין הניסיונות לשמור על שפיות בתוך אי -ודאות לבין הדאגה לפרנסה ולעתיד הגליל, הסטודנטים הישראלים נלחמים כעת על התואר החשוב מכולם – הזכות לחיים נורמליים ועתיד טוב יותר.